טעות נפוצה של במאים היא שהם שנותנים לשחקן הנחיות מה להרגיש בסצנה. לדוגמא: "תאהב אותה יותר", "אתה שונא אותה", "תהיה עצוב יותר". כששחקן לא מצליח ליישם את הנחייה הם חושבים שיש בעיה ביכולת המשחקית שלו, אולי הוא לא מספיק מוכשר. האמת היא שזאת הנחיה שאי אפשר לבצע אותה, כי השחקן לא יכול לשחק רגשות.
בחיים, הרגשות שלנו צפים מעצמם ולא תמיד אנו יכולים לשלוט בהם. לעתים אני מרגיש עצב בניגוד לרצוני, מפני שהסיטואציה גורמת לי להרגיש ככה. גם במשחק על הרגש לנבוע מהסיטואציה ומההקשבה לפרטנר. הסיבה לכך שלא ניתן לשחק רגשות היא שהם מופשטים מדי ולא אקטיביים.
לדוגמה אם השחקן משחק בסצנה שבה הוא פוגש את אשתו לאחר שגילה שבגדה בו, והבמאי הנחה אותו "תכעס עליה", עליו לתרגם את ההנחיה לפעולה שהוא יוכל לשחק אותה. הוא יתחיל לחקור כיצד מתנהג גבר שמצא את אשתו בוגדת. יכול להיות שיגלה, שהוא לא תוקף ומאשים אותה אלא מקטר בפניה ומנסה להבין למה זה מגיע לו, וכל זה תוך כדי שהוא באמת כועס עליה. אז איך מוציאים רגש? אז זהו, בכך שלא מוציאים רגש. הרגש הוא התוצאה הטבעית של הפעולה.
שחקן עושה פעולות ולא משחק רגשות. כדי להדגים זאת בחרתי בסצנה מהסדרה מד מן, של רוג'ר סטרלינג (הדמות האהובה עלי בסדרה). בסצנה הוא שוכב על ספת הפסיכולוג ונותן מונולוג על חייו. הוא לא משחק רגש של ייאוש או תסכול, אלא הוא עושה פעולות כמו: לגחך, לשעשע, לבקר, להסביר, להציב עובדה, להתוודות, להוכיח ולקטר. כל הפעולות האלה יוצרות את התוצאה של הייאוש והתסכול.
(רשימת הפעולות המלאה ניתן למצוא בספר שלי "רגע אמיתי". החל מ-15 ביוני ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים ובאתר)
לקבלת עדכונים נוספים אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק